<h1>אהל מועד שער השבת דרך ה'</h1>
<h2>דף עג.</h2>
הטווה והמסך פי' אורדי"ר והעושה שתי בתי נירין בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה ובסל חייב והאורג והקולע והפוצע פי' מנתק ב' חוטין לצורך האריגה חייב ואהר"א פי' פוצע כמו בוצע והוא מלשון חתוך שאחר שישלים האריגה חותך את הארוג מן המשוי וה"ר יהונתן פי' כשנפסק חוט באמצע היריעה ורוצה לחבר טווה שני ראשי החוטין בראשי אצבעותיו ואע"פ שלא יקשרם יתקיים עד שישימו ביריעה ויש פי' אחר בזה לר"מ והוא שמפריד השתי מן הערב לצורך אריגה.
<h2>דף עד:</h2>
הגוזז עיקרו הוא שגוזז צמר או שער מעל בהמה וחיה אפי' מן המתה. התולש כנף מן העוף אפי' אחר מיתת העוף חייב משום גוזז והקוטמו פי' שקוטם ממנו ראשו הרך לערבו עם שאר הנוצה חייב משום מחתך והמורטו פי' שממרט הכנף מצדדיו חייב משום ממחק. מהא דאמרינן התולש חייב משום גוזז הביא הר"מ (ראות) [ראיה] שאסור להסיר הנוצה של עוף ממקום השחיטה קודם השחיטה ביו"ט שהרי אפשר לעשות מערב יו"ט והרמב"ן מתיר דגוזז לאו משום עוקר דבר מגדולו הוא ולחייב דוקא מחיים אלא אפי' לאח"מ וכיון שניתנה יו"ט לדחות בעודו מת מותר גם בעודו חי.
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בהן חייב משום תופר והמקרע אותם חייב משום קורע.
<h2>דף עה.</h2>
כשם שתופר חייב כך המותח חוט של תפירה להדק התפירה חייב.
<h2>דף צד:</h2>
הנוטל צפרניו או שערו בכלי חייב משום גוזז ושלא בכלי אסור אבל אינו חייב, צפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן אם מצערות אותו ביד מותר ליטלן הואיל ופירשו רובן ובכלי אסור בד"א שביד מותר כשהתחילו לפרוש למעלה כלפי הצפורן דבהכי מצערות אותו יותר אבל לא התחילו לפרוש למעלה או שלא פירשו רובן או שאין מצערות אפי' ביד אסור וכן אסור ליטול צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו או שפמו וכן הגודלת שערה וכן הכוחלת עיניה וכן הפוקסת שכל מין קשוט בשערה או בפניה אסור משום שבות וקשוטה בזה הוא כעין בנין ונהגו הנשים בדברים הללו וא"א למונען ומוטב יהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.
<h2>דף צה.</h2>
המאדים העור חייב משום צובע ולפיכך האשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת, בירושלמי [פ"י ה"ו] הפוקסת חייבת משום צובעת פי' כגון בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים.
<h2>דף קה:</h2>
הקורע ע"מ לתפור חייב ואם קורע להפסיד פטור אבל אסור, הקורע בחמתו חייב מפני שהוא כמתקן הואיל וחמתו שככה בכך.
בדין מנפץ אין חילוק בין צמר לפשתים וכן נמי במלבן. המנפץ סיב או הוצין חייב משום מנפץ וכן מפורש בירושלמי [פ"ז ה"ב] ומכאן למדנו שהמנפץ הגידים עד שיעשו כצמר כדי שיוכלו לטוות אותם והמנפץ סיב או הוצין חייב.
<h2>דף קיא:</h2>
שריית הבגד זהו כבוסו ולבונו ואין דין זה אלא במים אבל לא ביין ולא בשאר משקין, היה צריך למשקין הנסחטין הוא תולדת דש וחייב והרמב"ן מחמיר לומר שאף ביין יש דין סחיטה וליבון, ויש מי שכתב שכל מה שנסחט ולא נולד שם אלא שבא מן החוץ אינו אלא משום מכבס.
הקושר קשר של קיימא והמתירו חייב וכל קשר שדרך להתירו בכל יום אינו דומה כלל לקשר של קיימא ומותר לכתחילה.
כתבו מחכמי הצרפתים שאין נקרא קשר של קיימא אא"כ עשה קשר על קשר וקשרים שמתקשרים בקשר אחד כגון הקושר ראש אחד של חבל ואינו קושר שאר ראשיו זה עם זה ודאי דאף בקשר אחד נחשב קשר של קיימא. כל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו, המפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר. [קי"ב ע"א] מי שנפסקה לו רצועה בסנדלו ברשות הרבים נוטל (נטילה) [גמי לח] הראוי למאכל בהמה וכורך עליה ונוטל עד שיכנס.
<h2>דף קיב.</h2>
קושרים קשר של קיימא בדבר הראוי לאכילה לאדם או לבהמה שאינו מבטל דבר שראוי לאכילה להיות קשר של קיימא, מנעל שצריך להתיר הקשר בכל ערבית מותר לכתחילה, האבנט אסור לקשור שני ראשיו ברצועותיו בתוך המכנסים בשבת כי אם בעניבה.
<h2>דף קיג.</h2>
קושרי' דלי בחגורה מפני שדעתו להתירו אח"כ, אע"פ שקשירה אסורה עניבה מותרת.
חבל התלוי בפרה קושר באבוס אבל לא יביא לכתחי' חבל ויקשור ראש אחד באבוס וראש אחד בפרה לפי שכשמוציא הפרה מן הרפת מתיר ומניח ראש השני של חבל קשר קיים אבל בחגורה או בחבל של אורגים מותר.
<h2>דף קיג:</h2>
אסור לעבור במים שמא ינשרו בגדיו במים ויבא לידי סחיטה, היה מהלך בדרך ופגע באמת המים אם היא רחבה יותר מכדי פסיעה מותר לדלג ולעקור את רגל זה קודם הנחת ראשונה שאם לא נתיר לו כיצד יעשה יקיף למקום שהאמה כלה שם הנה מרבה בהילוך ושמא ינשרו בגדיו ויבא לידי סחיטה וכיון דלא אפשר מותר לדלג. מותר לעבור במים לדבר מצוה ונדה טובלת בבגדיה ומקנחין הידים במפה.
<h2>דף קכח:</h2>
אין חייבין על סחיטת עור ולא על סחיטת שער.
<h2>דף קמ.</h2>
חלוק של פשתן שנתכבסה והוקשה מותר לשפשפה בין שתי ידיו והיא מתרככת ואין אומרים להוליד ליבון קא מכוין.
<h2>דף קמא.</h2>
אין פוקקין את הביב בסודרין או בכיוצא בהן שמא יסחוט ואם עשה כן כדי שלא יפוצו המים על האוכלין ועל המשקים ועל הכלים מותר.
טיט שעל גבי בשרו מותר לשפשפו בבגדיו מבפנים דהוי שינוי אבל לא מבחוץ ומותר לגררו בצפורן ואין חוששין לתלישת שער שהרי אינו מתכוין לכך ואין זה פסיק רישיה. [ע"ב] לא יסוך אדם רגלו שמן והוא בתוך המנעל שהרי זה כמעבד אבל סך רגלו ומכניסו בתוך המנעל והוא שלא נתן בו שמן כדי לעבדו, אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן ודוקא בטיט יבש משום דבגרירתו שייך תיקון אבל לח מותר לקנחו.
אע"פ שאין דין כבוס בעור אסור לכבס אותן שחכמים גזרו סחיטת עור אטו סחיטת בגד, ודוקא כבוס אסור בעור אבל לא שכשוך הלכך אין מכבסין המנעל אבל מותר לשכשכו מהלכלוך שעליו ובבגד אפי' ליתן מים עליו אסור שאפי' נתינת מים נקרא שריה ושרייתו זהו כבוסו.
<h2>דף קמב:</h2>
אין חייבין על סחיטת עור ולא על סחיטת שער.
<h2>דף קמג.</h2>
ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו כדי שלא יסחוט יש לו בית אחיזה מותר ואע"ג דא"א לקנח בלא סחיטה הואיל ויש לו בית אחיזה הו"ל ככלי שמן שמותר להריק ממנו.
<h2>דף קמו:</h2>
מי שנשרו לו כליו בדרך בגשמים או שנפלו במים מהלך ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה ולא להעברת מים ד' אמות שכיון שבלועין הן כמות שאינן הן לגבי חיוב העברה וכשיגיע לביתו לא ישטחם בחמה לייבשן שמא יחשדוהו הרואים שכבסן בשבת ואפילו בחדרי חדרים אוסר לפי פסק הגאון ר"י אבל רבינו נסים ואהר"א והר"ז פסקו שבמקום שאסור מפני מראית העין בצנעא מותר. [קמ"ז ע"א] המנער טלית בשבת מן המים הבלועין בו חייב משום סוחט ולפי פירש"י המנער טליתו מן האבק חייב משום מלבן ולדעת התוס' אסור משום קסמין ודוקא בחדתי ובאוכמי חייב אבל בחוורי או בישנים שחורים מותר.
<h2>דף קמח:</h2>
סודר אסור לפרוש אותו על גבי הגיגית מלאה מים משום שמקפיד עליו לפי שאינו מיוחד לכך ובלי ספק יבא לסחוט.
<h2>דף קמט.</h2>
אין רואין במראה של מתכת בשבת בין קבועה בכותל בין אינה קבועה ומראה שאינה של מתכת אפי' אינה קבועה מותר וכן פסק הגאון ר"י ויש אוסרין אפי' אינה של מתכת ואפי' לדבריהם אפשר שהנשים מותרות לראות במראה הואיל ואין להם שער בפנים ואין להם נימין מדולדלין שניחוש להסירן ופי' מדולדלין שאינן שוין עם שאר השערות.
